סוף החיים - התמודדות עם מוות

סוגי מוות 🏴

מוות קליני

מוות מוחי

היעדר זמני של נשימה ודופק

בגלל הרופאה המתקדמת שקיימת היום: יכול להיות מצב זמני, שלאחר החייאה האדם ישוב לחיים

זה קורה למשל כשמישהו טובע ואפשר להחזיר לו חיים לאחר זמן קצר מאוד או כשאדם סובל מהיפותרמיה.

אנו יכולים למדוד אם יש פעילות חשמלית מסוימת במוח או אם אין פעילות כלל (EEG ו-MRI וכו')

ההגדרה משתנה בין מדינות

היעדר פעילות חשמלית במוח

יש לעומת זאת מדינות שקובעות מוות אם אין פעילות בכל חלקי המוח.

image

יש מדינות שקבעו כי אם אין פעילות חשמלית בגזע המוח (חלק תחתון ובסיסי במוח) אז זה אומר שזה מוות

גלזגו 15=מדד לבדיקת הכרה שנע בין 0 ל-15

מוח של אדם בהכרה מלאה אפשר לראות בתמונה מימין

מוח של מישהו במצב ערנות מינימלי/פגיעה מוח (אחד ליד)

מוח של מישהו במצב צמח (הכחול, אחד לידו)

מוח של מישהו במצב של מוות (השחור, אחד לידו)

תפיסות תרבותיות שונות של מוות

image

בהרבה מאוד תרבויות לא מערביות, רואים את המוות כעוד איזשהו גלגול

בעולם המערבי, אנו רואים את המוות כדבר טרגי וכואב מאוד

כשהאדם נפטר זה לא משהו שהוא טרגי

בתרבות המערבית, הרבה משאבים מנוצלים על מנת להימנע ממוות

כל ההון הגדול של המדינה מושקע בזה שאנשים יחיו עוד ועוד שנים

המוות הוא עוד שלב בגלגול החיים ולכן זה לא נחשב מאוד נוראי

תכנון מוקדם של סוף החיים 🏴

שלבי האבל ע"פ אליזבת' קובלר רוס 🏴

בשנת 2000, 68% מהנפטרים מתו במסגרת מוסדית, כלומר בית חולים או בית אבות או מוסד סיעודי

הרבה מאוד אנשים רוצים למות בבית אולם הרבה פעמים בסוף החיים אנו עוברים למסגרות אחרות

חוק החולה הנוטה למות (2005)

חולה ש'רופא אחראי', קבע שהוא סובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא, ושתוחלת חייו, גם אם יקבל טיפול רפואי, אינה עולה על 6 חודשים

על הרופא האחראי מוטלת חובה לברר מהו רצונו של חולה הנוטה למות בדבר הטיפול בו

לחולה הנוטה למות יש זכות לבקש להימנע מלתת לו טיפול רפואי לצורך הארכת חייו

אדם רשאי להכין מראש הנחיות רפואיות מקדימות לקראת מצב עתידי שבו ייחשב לחולה הנוטה למות שאינו כשיר לקבל החלטות בעניינו.

דגשים בחוק החולה העומד למות

• אסור לסייע לאדם להתאבד

• אסור להפסיק טיפול רפואי רציף שהפסקתו עלולה להביא למותו של המטופל.

• אסור לעשות כל פעולה המכוונת להמית את המטופל, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גרימת מותו

• אסור להימנע מלתת לחולה נוטה למות, שאינו כשיר, מזון ונוזלים, טיפול פליאטיבי וטיפול נלווה.

אז מה עושים? טיפול במחלות חשוכות מרפא 🏴

טיפול פליאטיבי

image

image

טיפול קורטיבי

טיפול תומך שמטרתו להקל על התסמינים בלבד של המחלה

הוא יטפל בכאבים אך לא מרפא/מעכב את המחלה

טיפול שמטרתו לרפא את המחלה שאינו צולח

אנו רואים בגרף את הטיפול הטוב ביותר האפשרי במחלה

ציר ה-X זה ציר זמן וציר ה-Y זה באיזה טיפול אנו מתמקדים

בהתחלה לאחר אבחון המחלה אנו נותנים 100% טיפול קורטיבי---כל פעם שטיפול לא צולח בונים פרוטוקולים אחרים ומנסים טיפול אחר (מנסים להישאר כמה שיותר בשלב ההילחמות במחלה)--ככל שמתקדמים במחלה יש אחוז יותר גדול מהטיפול הפליאטיבי ופחות קרטיבי-- נגמרו לי כל האפשרויות הקורטיביות ומגיעים לשלב ההוספיס, השלב האחרון-100% פליאטיבי

צוות הטיפול - רופא, רוקח, אחות, עובד סוציאלי, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, רפואה משלימה, משפחה

המשפחה עיקרית כאן: יש פרידה מהחולה

הטיפול התומך נועד לתת את איכות החיים הטובה ביותר שניתן עד למוות

אנו לא מנסים להימנע מהמוות או לדחות אותו אלא להגיע אליו יותר שלמים ומוכנים

מוות דיגיטלי

מוות בעידן הדיגיטלי מחייב הנחיות לגבי המידע הוירטואלי

אין חוק לגבי זה בישראל, ואפשר להחליט מה עושים עם זה לפני שמתים

יכול להיות שיש דברים אינטימיים שם שהאדם לא רוצה שמשפחתו תהיה להם גישה אליהם

image

הבנה של מוות 🏴

image

מודל מאוד נפוץ והוכלל אחר כך לא רק להתמודדות עם מוות אלא גם למחלות סופניות/פרידה/גירושים/ אבל וכו'

אנו מבינים שכל אחד מגיע לשלב הזה ושזה בלתי הפיך

מתבגרים כבר מבינים טוב מילדים את מושג המוות. הם מעריכים את סיכויי המוות שלהם בגיל צעיר כגבוהים ממה שהם באמת

לילדים קשה להבין את זה- ילדים מבינים זאת בדרך כלל רק בגיל 6-7, אלא אם כן יש חשיפה מוקדמת

בבגרות תיכונה (שנות ה-40) המפגש עם מוות יכול לעורר מחשבות על כך ש'אני הבא/ה בתור'.

בבגרות הצעירה יש תחוסת חוסן (שימוש בחומרים ללא חשיבה על ההשלכות)

יחד עם זאת, אם יש אובדן של אדם אהוב בשלב זה, זה מזעזע את התפיסות הללו ויכול לגרום למחשבות אובדניות

יש למודל זה חמישה שלבים

3. מיקוח

4. דיכאון

2. כעס

5. קבלה

  1. הכחשה

בכל שלב אנו נוקטים בהתנהגות אחרת כלפי האדם שמעבד את המוות

  1. מידע ותקשורת

בשלב ההכחשה ובשלב הכעס אנו נוקטים בהתנהגות שבה אנו מוסרים לאדם מידע וגם מתקשרים איתו

  1. תמיכה רגשית

תמיכה רגשית נחוצה בעיקר בשלב המיקוח

  1. הדרכה והכוונה

הדרכה והכוונה נחוצים בעיקר בשלב הדיכאון ובשלב הקבלה

"אני מרגיש בסדר", "זה לא קורה לי", "זה לא יכול להיות".

ההכחשה היא חיונית ומאפשרת זמן לעבד את האובדן

בדרך כלל ההכחשה אורכת זמן קצר והאבל עובר לשלב הבא

"למה דווקא אני?", "זה לא הוגן!", "איך ייתכן שזה קורה לי?"

הכעס מופנה הרבה פעמים החוצה, אל האנשים הקרובים ביותר או לצוות הרפואי

חשוב לזכור שזהו זעם שמקורו בכאב גדול

איך מתמודדים עם זה? בשלב הזה אנשים הרבה פעמים מאשימים את "כל העולם" וצריך לקבל את חווית הכעס

מתרחש כאשר החולה חושב כי מיקוח עם אלוהים או עם הרופאים יכול לשנות את המצב

יש נסיון "להאריך את הזמן" עד המוות.

"אני אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים לחיות".

"הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח?", "אני הולך למות, מה הטעם בכלל לעשות משהו?"

יכולה להיות תחושה חזקה של אבדן, רגשי אשם, בושה, מחשבות עגומות, תחושת כישלון או החמצה

הכנה לקראת הפרידה מהעולם- האדם מבין שהוא הולך למות והוא שוקע בתוך עצמו

תחושות שליליות מתחברות למקום של סוף החיים ושל מה האדם חושב שהספיק או לא הספיק לעשות בחייו

"אני לא יכול להילחם בזה, לפחות אתכונן לזה"

ויתור על המאבק, הפסקה של משא ומתן וחשבונות עם העבר ועם הסביבה

האדם מסוגל לבטא מגוון של רגשות משלבים הקודמים, להשלים עם סופיות החיים ולהיפרד מהקרובים שאיבד

האדם מתכונן למוות ומוותר על המאבק

היום אין בהכרח מעבר בין כל השלבים ורואים את זה יותר כתמות,נושאים מרכזיים

יש ביקורת על זה שיש שונות תרבותית ועל זה שהיא חקרה רק חולי סרטן

גישות כלפי המוות המתקרב 🏴

גריר בדק בשנות ה-70 נשים שחולות בסרטן שד

הוא חילק אותן ל5 קבוצות בהתאם לסגנון ההתמודדות:

קבלה סטואית

חוסר אונים

הנלחמות

חרדות

המכחישות

דחו את האבחנה ונמנעו מניתוח

שמרו על תפיסה אופטימית, אספו מידע על המחלה, ניהלו קרב מול המחלה

המשך בחיים הרגילים, לא חיפשו מידע או טיפולים נוספים

המומות מהאבחנה, ראו בעצמן כגוססות

תשומת לב מוגברת לגוף, חרדה מתמשכת מהמוות

החוקר בדק אותן 15 שנה לאחר האבחנה הראשונה כמה נפטרו

35% מהמכחישות או הנלחמות נפטרו

75% משאר הסוגים נפטרו

בגלל זה יש תפיסה מסוימת שאופן קבלת את המחלה משפיע על מוות מוקדם או מאוחר יותר

לאחר מחקר זה, לא נמצא קשר מובהק ביניהם