בגלל הרופאה המתקדמת שקיימת היום: יכול להיות מצב זמני, שלאחר החייאה האדם ישוב לחיים

זה קורה למשל כשמישהו טובע ואפשר להחזיר לו חיים לאחר זמן קצר מאוד או כשאדם סובל מהיפותרמיה.

אנו יכולים למדוד אם יש פעילות חשמלית מסוימת במוח או אם אין פעילות כלל (EEG ו-MRI וכו')

יש מדינות שקבעו כי אם אין פעילות חשמלית בגזע המוח (חלק תחתון ובסיסי במוח) אז זה אומר שזה מוות

בהתחלה לאחר אבחון המחלה אנו נותנים 100% טיפול קורטיבי---כל פעם שטיפול לא צולח בונים פרוטוקולים אחרים ומנסים טיפול אחר (מנסים להישאר כמה שיותר בשלב ההילחמות במחלה)--ככל שמתקדמים במחלה יש אחוז יותר גדול מהטיפול הפליאטיבי ופחות קרטיבי-- נגמרו לי כל האפשרויות הקורטיביות ומגיעים לשלב ההוספיס, השלב האחרון-100% פליאטיבי

צוות הטיפול - רופא, רוקח, אחות, עובד סוציאלי, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, רפואה משלימה, משפחה

הטיפול התומך נועד לתת את איכות החיים הטובה ביותר שניתן עד למוות

אנו לא מנסים להימנע מהמוות או לדחות אותו אלא להגיע אליו יותר שלמים ומוכנים

יכול להיות שיש דברים אינטימיים שם שהאדם לא רוצה שמשפחתו תהיה להם גישה אליהם

מודל מאוד נפוץ והוכלל אחר כך לא רק להתמודדות עם מוות אלא גם למחלות סופניות/פרידה/גירושים/ אבל וכו'

בשלב ההכחשה ובשלב הכעס אנו נוקטים בהתנהגות שבה אנו מוסרים לאדם מידע וגם מתקשרים איתו

הכעס מופנה הרבה פעמים החוצה, אל האנשים הקרובים ביותר או לצוות הרפואי

איך מתמודדים עם זה? בשלב הזה אנשים הרבה פעמים מאשימים את "כל העולם" וצריך לקבל את חווית הכעס

מתרחש כאשר החולה חושב כי מיקוח עם אלוהים או עם הרופאים יכול לשנות את המצב

"הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח?", "אני הולך למות, מה הטעם בכלל לעשות משהו?"

יכולה להיות תחושה חזקה של אבדן, רגשי אשם, בושה, מחשבות עגומות, תחושת כישלון או החמצה

הכנה לקראת הפרידה מהעולם- האדם מבין שהוא הולך למות והוא שוקע בתוך עצמו

תחושות שליליות מתחברות למקום של סוף החיים ושל מה האדם חושב שהספיק או לא הספיק לעשות בחייו

ויתור על המאבק, הפסקה של משא ומתן וחשבונות עם העבר ועם הסביבה

האדם מסוגל לבטא מגוון של רגשות משלבים הקודמים, להשלים עם סופיות החיים ולהיפרד מהקרובים שאיבד

היום אין בהכרח מעבר בין כל השלבים ורואים את זה יותר כתמות,נושאים מרכזיים

יש ביקורת על זה שיש שונות תרבותית ועל זה שהיא חקרה רק חולי סרטן