הטיפול בשיטה ההתנהגותית צמח מתאוריות הלמידה בשנות ה50-60, טיפול זה מניח כי כל ההתנהגויות,טובות כרעות, הם תוצאה של גירויי מהסביבה ולמידה. מכאן מטרת הטיפול היא להעריך את ההתנהגויות הלא מיטיבות, מהם הגירויים ששגורמים לאותה התנהגות, כיצד המטופל משמר התנהגות זו. הגישה הקוגנטיבית מניחה כי זה לא האירוע שגורם להתנהגות אלא הפירוש שלנו לאותו גירוי. כאשר פירוש מוטעה הוא אינו אדפטיבי, ונהפך לאוטומטי, הוא מוביל לרגשות שליליים ודפוסי התנהגות בעייתיים. במקרה של טליה ניתן לראות מספר דפוסי חשיבה והתנהגות בעיתיים: 1. טליה חשה חרדה אקוטית כאשר עוברת ליד בית חולים וכתוצאה מכך נמנעת להגיע לטיפולים להם היא זקוקה בתור חולת לב כרונית. בהתחשב בעובדה שטליה עברה מספר רב של ניתוחים לפני גיל עשר, ניתן להבין כיצד השתרש במוחה הפירוש כי סיטואציה רפואית היא מפחידה ויכולה להרוג אותה. רגש החרדה מזין הערכת יתר בסיכון הטיפול הרפואי ויוצר עיוות מחשבה לפיו הטיפול יגרום למותה. אלו בתורם מזינים דפוס התנהגות של הימנעות מטיפולים, דפוס בעייתי שמסכן את טליה במציאות אך מפחית את החרדה שאותה היא חשה. 2. טליה מתקשה ליצור יחסים אינטימיים תקינים עם בני זוגה ומסיימת יחסים בתחושה של חוסר ערך קשה. ניתן לראות כי יחסיה המוקדמים של טליה עם אביה יצרו אמונה חזקה בחוסר ערך. אביה מתואר על ידה כ"גדול מהחיים" ולאחר מכן כדמות שאמנם הייתה חמה כלפיה אך לא נוכחת או פנויה עבורה. אפשר לשער כי יחסים אלה יצרו אצל טליה את האמונה כי היא עצמה "לא בנויה לקשר". דפוס ההתנהגות של טליה הוא הערצה וריצוי מלא של בן הזוג,בדומה להערצת אביה. התנהגות זו מזינה רגש של אכזבה עמוקה מכך שהיא לא זוכה להתייחסות דומה מצד בן הזוג ואכזבה זו מקושרת לאכזבת טליה מהיעדרות אביה, הרגש מזין בתורו מחשבה כי "רוב האנשים עוזבים אותה בסוף", עיוות בעייתי שמשמר תחושה של חוסר ערך
