ב-1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשה האימפריה הבריטית מידי העות'מאנים את ארץ ישראל, והחילה בה את המנדט הבריטי. מאבקים ממושכים בין האוכלוסיות היהודיות והערביות בארץ ישראל הביאו את בריטניה למסור את שאלת המנדט בארץ לאו"ם, שבכ"ט בנובמבר 1947 המליץ לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. בעוד שהתוכנית התקבלה על ידי הסוכנות היהודית, היא נדחתה על ידי ההנהגה הערבית שהחלה לתקוף את היישוב, עימות שהתפתח למלחמת העצמאות. קרוב לחצי שנה לאחר מכן, ב-14 במאי 1948, ה' באייר התש"ח, הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל. יום לאחר מכן, פלשו צבאות ערב לארץ ישראל. בתום המלחמה, שלטה ישראל במרבית שטח המנדט לשעבר, מעבר למה שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. יהודה ושומרון ורצועת עזה נכבשו על ידי ירדן ומצרים, בהתאמה. ב-1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל מירדן את יהודה ושומרון, ממצרים את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, ומסוריה את רמת הגולן. מלבד סיני, שהחזירה ישראל למצרים במסגרת הסכם השלום ביניהן, ורצועת עזה, שממנה נסוגה באופן חד-צדדי ב-2005, המשיכה ישראל לשלוט בשאר השטחים האמורים. חוקי המדינה הוחלו על מזרח ירושלים ורמת הגולן. בעקבות הסכמי אוסלו, ניתנה בכ-40% משטחי יהודה ושומרון אוטונומיה חלקית לרשות הפלסטינית. המחלוקת על מעמדו הסופי של שטח זה טרם הוכרעה, ומהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
